בימים ההם, כשמגפת הקורונה כפתה עלינו הסגר והיינו סגורים ומסוגרים בין ארבע אמות, הלב נשבר. הגעגועים לתפילה במניין, לקדושה המשותפת ולשירת הציבור, דקרו בנשמה.
והנה, בתוך החושך הזה, הופיע ניצוץ של אור. הרב יוסי מאירי ארגן מניין קטן, שם למטה, ליד הכניסה לביתו במספר ארבע כדי שיהיה אפשר לצרף את הציבור במרפסות הגענו בלב הומה להתפלל, נאחזים בכל פיסת קדושה. אך פתאום הופיעו פקחים, קטעו את התפילה, פיזרו את המניין והזהירו בתוקף שלא להתקהל. הלב שוב צנח.
ואז, נשלח משמיים, הופיע ר' אלון סויסה. הוא ראה את המבוכה, שאל מה קרה, ובלי להסס רגע אחד הכריז: "אין בעיה!" הוא נעמד כחזן, בקולו האדיר ובביטחונו המלא, והתחיל להוביל את התפילה.
כשחזרו הפקחים להפסיק את התפילה בשנית, קרה דבר מופלא: ר' אלון החליף איתם כמה מילים – ופתאום, במקום שהציבור יתפזר, דווקא הפקחים הם אלו שסבו על עקבותיהם ועזבו את המקום.
כשהתפילה הסתיימה, שאלנו אותו בתדהמה: "מה קרה פה? איך זה קרה?" הוא חייך בענווה וענה: "אלה חברים של פעם..." רק מאוחר יותר הבנו את העומק – אלו היו חבריו עוד מהימים שלפני החזרה בתשובה, מ"החבר'ה" של העבר.
בזכותו, זכינו להתפלל במניין עוד ימים רבים, ימי חול ושבתות כאחד. בכל פעם שהפקחים הגיעו, הם ראו את ר' אלון – והאירוע פשוט התפוגג.
זהו כוחה העצום של נשמה גבוהה: היכולת לקחת את כוחות העבר, את מה שנראה כעולם חומרי ומורכב, ולרתום אותו בטהרה ובחכמה למען מצווה מקודשת. בזכות התושייה והלב הענקי שלו, לא נפסק קול התפילה מאיתנו גם בימים האפלים ביותר.
בכל פעם שפגשתי את ר- אלון סוויסה זצ"ל בחתונה, במקוה או בדרך, בכל אירוע או הזדמנות, הוא היה מקבל את פניי בסבר פנים יפות ובמאור פנים מיוחד, ותמיד אמר לי שלום
במשך זמן רב תהיתי ביני לביני לפשר הנהגתו: מדוע נהג להזדרז כל כך בברכת השלום? אולי מפני רחשי הכבוד והערכתו העמוקה לתלמידי חכמים, ומתוך ענוותנותו כיבד אותי כאילו הייתי אחד מהם – שהרי אהבתו לתורה וללומדיה הייתה יוקדת ובלי גבול.
